פסק-דין בתיק ע"נ 6343-12-11

י. בנאי - שופט (בדימוס)

1.         המערער, יליד שנת 1962, שרת בשירות בתי הסוהר החל מיום 10.1.1990. ביום 28.12.10 הגיש המערער, בפני המשיב, תביעה להכיר בו כנכה על פי החוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "החוק").  בתביעתו זו, בפסקה שכותרתה "תיאור המחלה", לא ציין המערער דבר בקשר לתיאור המחלה, אלא ציין את המילים "ראה תצהיר מצורף", ברם, יגעתי ולא מצאתי בתיק הרפואי תצהיר כזה.

בפסקה שכותרתה "תאר כיצד גרמו תנאי השירות למצבך", ציין המערער, בתביעתו הנ"ל: "בשל מצב מתח קיצוני בגין אסון הכרמל ובהתאם לאופי המשימה של הודעה למשפחה על מות הבעל בשריפה. ראה תצהיר מצורף. אבי עבר ניתוח מעקפים בגיל 75".

2.         ביום 03.11.2011 ניתנה החלטת המשיב לפיה "אין קשר בין מחלת הסוכרת בה לקית, לבין האירוע מתאריך 02.12.10... באשר לאוטם בשריר הלב, תיקך מועבר ליו"ר ועדות בלשכתנו המחוזית בבאר-שבע, לשם זימונך לבדיקה בועדה הרפואית".

אין מחלוקת, בין הצדדים, בפנינו כי המערער הוכר כנכה על פי החוק לגבי הפגימה של אוטם בשריר הלב. הערעור שבפנינו הינו על החלק בהחלטת המשיב הדוחה את תביעתו של המערער עקב מחלת הסכרת בה לקה.

3.         בכתב הערעור נטען כי ביום 02.12.10, מועד בו התרחש האסון הידוע כ "אסון השריפה בכרמל" (להלן:  "האסון"), יצא אוטובוס ובו 43 סוהרים לעבר יערות הכרמל, כדי לסייע בפינוי אסירים מכלא "דמון". בשל השריפה שהשתוללה במקום, עלה האוטובוס באש וכל הסוהרים שהיו באוטובוס נספו.

ביום האסון הטיל מפקדו של המערער על המערער כי ישמש בצוות, שכלל חובש ועובד סוציאלי, אשר יודיעו למשפחות הסוהרים על מותם של הסוהרים באסון (להלן: "השליחות"). המערער, כך נטען בהודעת הערעור, החל לחוש כאבים בחזה, שכן הכיר אישית את הסוהרים הנספים, ועוד לפני שהגיע למשפחה הראשונה, לה היה צריך הצוות להודיע על האסון, גברו הכאבים בחזה, הוא הופנה לבית חולים, שם התברר כי הוא לקה באוטם שריר הלב. בעת אשפוזו, נמצאה אצלו גם רמת סוכר מוגברת, כדי 250 מ"ג% והוא אובחן כחולה בסכרת מטיפוס 2 (להלן: "המחלה").

4.         החלטת המשיב, עליה הוגש הערעור, סומכת על חוות דעתו של פרופ' מרדכי וייס - מומחה למחלות פנימיות ואנדוקריניות, מיום 12.9.11.

פרופ' וייס מציין בתחילת חוות הדעת, בחלק האנמנזי, על השליחות שהוטלה על המערער בעקבות האסון, על הכאבים שחש בחזהו, על אשפוזו בבית חולים, שם אובחן אוטם בשריר הלב.  

בהמשך חוות הדעת מציין פרופ' ווייס כי ביום 26.12.10, לאחר אשפוזו של המערער בבית החולים, אובחן המערער כחולה בסכרת מטיפוס 2 כאשר ערך הסוכר שנמדד היה 135 מ"ג ובדיקת A1C המראה ממוצע של ערכי הסוכר בשלושת החודשים האחרונים היה 7.5% כאשר הנורמה היא 6%.

עוד מציין פרופ' ווייס כי היו למערער גורמי סיכון לחלות במחלת הסכרת. גורמי הסיכון הם: השמנת יתר, השמנת כבד, ודום נשימה לילי. 

בהמשך חוות הדעת (עמ' 3) מציין המומחה כי בארבעת העשורים האחרונים נצפית, בכל רחבי העולם, עליה דרמטית בשכיחות מחלת סכרת מטיפוס 2.

המערער היה כבן 48 בזמן האסון והשליחות, סובל מהשמנת יתר, לפחות 10 שנים טרם חלותו  בסכרת. הסיכון להתפתחות סכרת מסוג 2, באנשים הסובלים מהשמנת יתר הוכח מעבר לכל ספק במחקרים שנעשו.  השמנת הכבד שאובחנה אצל המערער, גם היא מגבירה את הסיכון להתפתחות הסכרת, כפי שנתגלתה אצל המערער. כך הדבר גם לגבי תסמונת דום נשימתי שהוכחה אצל המערער כבר בשנת 2000.

בהמשך קובע פרופ' וייס, על סמך מרכזים רפואיים מובילים בעולם ועל דעת מומחים מוכרים בעולם כי דחק נפשי או פיזי איננו מהווה גורם סיכון לפריצת המחלה.

בהמשך חוות הדעת מונה פרופ' וייסמספר רב של אסמכתאות רפואיות שמהן עולה במפורש כי אין קשר בין מצב של דחק לבין התפרצות המחלה. מה עוד שאף על פי תאורו של המערער עצמו לא היה מדובר במצב דחק מתמשך.

מוסיף פרופ' וייסומציין בחוות דעתו (עמ' 5) כי על פי ממצא הבדיקה של A1C  שבוצעה למערער בהיותו מאושפז עקב אוטם שריר הלב, כלומר 7.5%, מראה כי רמת הסוכר הממוצעת בדמו של המערער, במשך שלושת החודשים שקדמו למועד זה היתה מעל 169 מ"ג. מכאן שהמחלה היתה קיימת במערער עוד לפני ארוע האסון.

פרופ' וייס צירף לחוות דעתו רשימה של 18 אסמכתאות רפואיות התומכות במסקנותיו בחוות הדעת.

5.         ביום 2.3.12 קיבלנו את חוות דעתו של פרופ' מיכה רפפורט - מומחה לרפואה פנימית, מטעמו של המערער.

פרופ' רפפורט מציין בחוות דעתו כי אכן בחודש דצמבר 2010 נתגלה אוטם חריף בשריר הלב של המערער. מוסיף פרופ' רפפורט ומציין כי מעברו של המערער עולה כי סבל מיתר שומני דם, מכבד שומני, מזה כ-15 שנה, ומתסמונת דום נשימה, מזה כ-4 שנים, וכן ממצב דכאוני חרדתי, החל מסוף שנת 2010. עד שנת 2010, מוסיף פרופ' רפפורט ומציין, אין כל עדות קלינית או מעבדתית למחלה בגופו של המערער. הוא מסכים כי המערער היה בעל עודף משקל, אף כשעסק באופן קבוע בפעילות גופנית.